תנ"ך על הפרק - אסתר א - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

אסתר א

820 / 929
היום

הפרק

וַיְהִ֖י בִּימֵ֣י אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ ה֣וּא אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ הַמֹּלֵךְ֙ מֵהֹ֣דּוּ וְעַד־כּ֔וּשׁ שֶׁ֛בַע וְעֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָ֖ה מְדִינָֽה׃בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם כְּשֶׁ֣בֶת ׀ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ עַ֚ל כִּסֵּ֣א מַלְכוּת֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָֽה׃בִּשְׁנַ֤ת שָׁלוֹשׁ֙ לְמָלְכ֔וֹ עָשָׂ֣ה מִשְׁתֶּ֔ה לְכָל־שָׂרָ֖יו וַעֲבָדָ֑יו חֵ֣יל ׀ פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י הַֽפַּרְתְּמִ֛ים וְשָׂרֵ֥י הַמְּדִינ֖וֹת לְפָנָֽיו׃בְּהַרְאֹת֗וֹ אֶת־עֹ֙שֶׁר֙ כְּב֣וֹד מַלְכוּת֔וֹ וְאֶ֨ת־יְקָ֔ר תִּפְאֶ֖רֶת גְּדוּלָּת֑וֹ יָמִ֣ים רַבִּ֔ים שְׁמוֹנִ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃וּבִמְל֣וֹאת ׀ הַיָּמִ֣ים הָאֵ֗לֶּה עָשָׂ֣ה הַמֶּ֡לֶךְ לְכָל־הָעָ֣ם הַנִּמְצְאִים֩ בְּשׁוּשַׁ֨ן הַבִּירָ֜ה לְמִגָּ֧דוֹל וְעַד־קָטָ֛ן מִשְׁתֶּ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּחֲצַ֕ר גִּנַּ֥ת בִּיתַ֖ן הַמֶּֽלֶךְ׃ח֣וּר ׀ כַּרְפַּ֣ס וּתְכֵ֗לֶת אָחוּז֙ בְּחַבְלֵי־ב֣וּץ וְאַרְגָּמָ֔ן עַל־גְּלִ֥ילֵי כֶ֖סֶף וְעַמּ֣וּדֵי שֵׁ֑שׁ מִטּ֣וֹת ׀ זָהָ֣ב וָכֶ֗סֶף עַ֛ל רִֽצְפַ֥ת בַּהַט־וָשֵׁ֖שׁ וְדַ֥ר וְסֹחָֽרֶת׃וְהַשְׁקוֹת֙ בִּכְלֵ֣י זָהָ֔ב וְכֵלִ֖ים מִכֵּלִ֣ים שׁוֹנִ֑ים וְיֵ֥ין מַלְכ֛וּת רָ֖ב כְּיַ֥ד הַמֶּֽלֶךְ׃וְהַשְּׁתִיָּ֥ה כַדָּ֖ת אֵ֣ין אֹנֵ֑ס כִּי־כֵ֣ן ׀ יִסַּ֣ד הַמֶּ֗לֶךְ עַ֚ל כָּל־רַ֣ב בֵּית֔וֹ לַעֲשׂ֖וֹת כִּרְצ֥וֹן אִישׁ־וָאִֽישׁ׃גַּ֚ם וַשְׁתִּ֣י הַמַּלְכָּ֔ה עָשְׂתָ֖ה מִשְׁתֵּ֣ה נָשִׁ֑ים בֵּ֚ית הַמַּלְכ֔וּת אֲשֶׁ֖ר לַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃בַּיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י כְּט֥וֹב לֵב־הַמֶּ֖לֶךְ בַּיָּ֑יִן אָמַ֡ר לִ֠מְהוּמָן בִּזְּתָ֨א חַרְבוֹנָ֜א בִּגְתָ֤א וַאֲבַגְתָא֙ זֵתַ֣ר וְכַרְכַּ֔ס שִׁבְעַת֙ הַסָּ֣רִיסִ֔ים הַמְשָׁ֣רְתִ֔ים אֶת־פְּנֵ֖י הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃לְ֠הָבִיא אֶת־וַשְׁתִּ֧י הַמַּלְכָּ֛ה לִפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ בְּכֶ֣תֶר מַלְכ֑וּת לְהַרְא֨וֹת הָֽעַמִּ֤ים וְהַשָּׂרִים֙ אֶת־יָפְיָ֔הּ כִּֽי־טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה הִֽיא׃וַתְּמָאֵ֞ן הַמַּלְכָּ֣ה וַשְׁתִּ֗י לָבוֹא֙ בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֖ר בְּיַ֣ד הַסָּרִיסִ֑ים וַיִּקְצֹ֤ף הַמֶּ֙לֶךְ֙ מְאֹ֔ד וַחֲמָת֖וֹ בָּעֲרָ֥ה בֽוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ לַחֲכָמִ֖ים יֹדְעֵ֣י הָֽעִתִּ֑ים כִּי־כֵן֙ דְּבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ לִפְנֵ֕י כָּל־יֹדְעֵ֖י דָּ֥ת וָדִֽין׃וְהַקָּרֹ֣ב אֵלָ֗יו כַּרְשְׁנָ֤א שֵׁתָר֙ אַדְמָ֣תָא תַרְשִׁ֔ישׁ מֶ֥רֶס מַרְסְנָ֖א מְמוּכָ֑ן שִׁבְעַ֞ת שָׂרֵ֣י ׀ פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י רֹאֵי֙ פְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ הַיֹּשְׁבִ֥ים רִאשֹׁנָ֖ה בַּמַּלְכֽוּת׃כְּדָת֙ מַֽה־לַּעֲשׂ֔וֹת בַּמַּלְכָּ֖ה וַשְׁתִּ֑י עַ֣ל ׀ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־עָשְׂתָ֗ה אֶֽת־מַאֲמַר֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ בְּיַ֖ד הַסָּרִיסִֽים׃וַיֹּ֣אמֶרמומכןמְמוּכָ֗ןלִפְנֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְהַשָּׂרִ֔ים לֹ֤א עַל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְבַדּ֔וֹ עָוְתָ֖ה וַשְׁתִּ֣י הַמַּלְכָּ֑ה כִּ֤י עַל־כָּל־הַשָּׂרִים֙ וְעַל־כָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֕ר בְּכָל־מְדִינ֖וֹת הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃כִּֽי־יֵצֵ֤א דְבַר־הַמַּלְכָּה֙ עַל־כָּל־הַנָּשִׁ֔ים לְהַבְז֥וֹת בַּעְלֵיהֶ֖ן בְּעֵינֵיהֶ֑ן בְּאָמְרָ֗ם הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֡וֹשׁ אָמַ֞ר לְהָבִ֨יא אֶת־וַשְׁתִּ֧י הַמַּלְכָּ֛ה לְפָנָ֖יו וְלֹא־בָֽאָה׃וְֽהַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה תֹּאמַ֣רְנָה ׀ שָׂר֣וֹת פָּֽרַס־וּמָדַ֗י אֲשֶׁ֤ר שָֽׁמְעוּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה לְכֹ֖ל שָׂרֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וּכְדַ֖י בִּזָּי֥וֹן וָקָֽצֶף׃אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֗וֹב יֵצֵ֤א דְבַר־מַלְכוּת֙ מִלְּפָנָ֔יו וְיִכָּתֵ֛ב בְּדָתֵ֥י פָֽרַס־וּמָדַ֖י וְלֹ֣א יַעֲב֑וֹר אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תָב֜וֹא וַשְׁתִּ֗י לִפְנֵי֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ֙ יִתֵּ֣ן הַמֶּ֔לֶךְ לִרְעוּתָ֖הּ הַטּוֹבָ֥ה מִמֶּֽנָּה׃וְנִשְׁמַע֩ פִּתְגָ֨ם הַמֶּ֤לֶךְ אֲשֶֽׁר־יַעֲשֶׂה֙ בְּכָל־מַלְכוּת֔וֹ כִּ֥י רַבָּ֖ה הִ֑יא וְכָל־הַנָּשִׁ֗ים יִתְּנ֤וּ יְקָר֙ לְבַעְלֵיהֶ֔ן לְמִגָּד֖וֹל וְעַד־קָטָֽן׃וַיִּיטַב֙ הַדָּבָ֔ר בְּעֵינֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וְהַשָּׂרִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ הַמֶּ֖לֶךְ כִּדְבַ֥ר מְמוּכָֽן׃וַיִּשְׁלַ֤ח סְפָרִים֙ אֶל־כָּל־מְדִינ֣וֹת הַמֶּ֔לֶךְ אֶל־מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְאֶל־עַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשׁוֹנ֑וֹ לִהְי֤וֹת כָּל־אִישׁ֙ שֹׂרֵ֣ר בְּבֵית֔וֹ וּמְדַבֵּ֖ר כִּלְשׁ֥וֹן עַמּֽוֹ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ויהי בימי. א"ר לוי ואתימא ר' יונתן, דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל מקום שנאמר ויהי בימי אינו אלא לשון צער, ודכותה ויהי בימי אחשורוש – הוי המן אטעם הדבר דכל ויהי בימי אינו אלא לשון צער, כתבו המפרשים משום דכיון דמייחס הכתוב את הימים לאדם אחד כאלו הימים לו לבדו הם ולא לכל באי עולם והול"ל ויהי במלוך אחשורוש, אלא ודאי משום שהם ימי צרה, ומאת הקב"ה לא תצא הרעות לכן תלה הרעה באחשורוש. .
(מגילה י' ב') ויהי בימי אחשורוש. [רב פתח למגילה זו] ויהי בימי אחשורוש וי ויהי, הדא הוא דכתיב (פ' תבא) והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה בכנראה נסמך על הכתוב ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי, דמשמע שכבר היו מתרצים בזה אלא שלא היו רוצים לקנותם, ורש"י פירש בענין אחר. .
(שם י"א א') ויהי בימי אחשורוש. רבי יצחק פתח למגילה זו בפסוק זה (משלי כ"ט) ברבות צדיקים ישמח העם ובמשול רשע יאנח עם – בשעה שהצדיקים נוטלים גדולה – חדוה ושמחה בעולםגוכמו בימי שלמה דכתיב יהודה וישראל רבים כחול וגו' איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ובימי מרדכי דכתיב ליהודים היתה אורה וגו', ומפרש ברבות לשון גדולה כמו ורבותא ויקרא (דניאל ה' י"ח), על כל רב ביתו, וע"ע לקמן ב' ט"ו וח' ט"ז. , ובשעה שהרשעים נוטלים גדולה – וי ואנחה וחרון אף בעולם, הדא היא דכתיב ויהי בימי אחשורש – וי שמלך אחשורוש דודריש ויהי נוטריקון וי היה בימי אחשורוש. ויתכן עוד דהכונה כמו בדרשה שבסמוך, כל הזוכרו אומר אח לראשי, מרוב הצער והיגון שהיו בימיו ע"י גזירת המן. .
(פתיחתא למ"ר) אחשורוש. אמר רב, אחיו של ראש ובן גילו של ראש, אחיו של ראש – של נבוכדנצר הרשע שנקרא ראש, שנאמר (דניאל ב') אנת הוא רישא די דהבא הפירש"י אחיו של ראש כלומר דומה לו, עכ"ל. וכנראה פירש כן משום דאי אפשר לפרש אחיו ממש, שהרי לא הי' אחיו של נבוכדנצר וכבדרשה הבאה, אבל מרש"י סנהדרין ק"ב ב' מבואר שהיה לפניו הגירסא כאן אח וראש, ופירש אח – רשע, וכמו שדרשו שם בשם אחאב אח לשמים – רע לשמים, [ור"ל אח מלשון אוי ויללה, וע' בסמוך אות ט'] ומבוא רש"י לדונמא דרשה זו אח וראש, כלומר רשע וראש. ומ"ש אחיו כו' ובן גילו, י"ל כי ההשתוות אשר יורה עליו השם אח שתים הנה: א) במעלותיהם החיצוניות, ב) במדותיהם הפנימיות, וזהו שאמרו אחיו של ראש במה שהיה מלך כנבוכדנצר – והיינו המעלה החיצונית, ובן גילו של ראש היינו שגם במדותיו הרעות היה דומה לנבוכדנצר שזה הרג וזה בקש להרוג, ועיין בדרשה הסמוכה ואל זה יכון רש"י במ"ש בן גילו, בן מזלו שניהן דעת אחת היה להן. , ובן גילו של ראש הוא הרג והוא ביקש להרוג, הוא החריב והוא ביקש להחריב ויסוד שיסד זרובבל בבית המקדש בימי כורש לפני אחשורוש כמבואר בעזרא ד'. , שנאמר (עזרא ד') ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים זולכן נקרא בן גילו ע"ש שהיו בדעה אחת בנוגע לישראל וביהמ"ק. ועיקר טעם דרשה זו והבאות אחריה בשם אחשורוש יתכן לומר דמדייקו חז"ל מה דלא כתיב ויהי בימי המלך אחשורוש, ולכן ס"ל דהשם אחשורוש אינו שמו העקרי רק תואר, ולא יונח ע"ש התואר שם מלך, ולכן כל אחד מהדורשים [כאן ובהמשך הדרשות] דורשים כונת שם תואר זה. וזולת זה רגילין חז"ל לדרוש כל שם שהוא יותר משלש אותיות, וכתבנו מזה כ"פ בתו"ת. .
(מגילה י"א א') אחשורוש. אמר רב תחליפא בר בר חנה, אחשורוש – שהיה אחיו של ראש, אחיו של נבוכדנצר, וכי אחיו היה והלא זה כשדי וזה מדיי, אלא זה בטל מלאכת ביהמ"ק וזה החריבו, לפיכך השוה אותם הכתוב כאחד, הדא הוא דכתיב (משלי י"ח) גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית, זה נבוכדנצר שהשחית את ביהמ"ק חהיינו מעין דרשה הקודמת ובשנוי לשון וענין. .
(מ"ר) אחשורוש. שמואל אמר אחשורוש – שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדרה, ור' יוחנן אמר, כל שזוכרו אומר אח לראשו טעדה"כ (יחזקאל ו') ואמר אח אל כל תועבות רעות בית ישראל, ופרשו המפרשים אח מלשון אוי ויללה, וע' לעיל אות ה'. , ור' חנינא אמר שהכל נעשין רשין בימיו ימרוב מסים וארנוניות, וע' משכ"ל אות ז'. , שנאמר וישם המלך אחשורוש מס.
(מגילה י"א א') אחשורוש. ר' ברכיה אומר, אחשורוש – שהכחיש ראשן של ישראל בצום ובתעניות, ר' לוי אמר – שהשקה אותן ראש ולענה, ור' יהודה ב"ר סימון אומר שביקש לקעקע ביצתן של ישראל יאביצתן – שרשן, ע"י גזירת המן, וע' מש"כ לעיל אות ז' ומפרש אחשורוש מלשון שורש. .
(מ"ר) אחשורוש. ר' לוי ורבנן, ר' לוי אמר, אחשורוש הוא ארתחששתא, ולמה נקרא ארתחששתא שהיה מרתיח ותש יבר"ל נוח לכעוס כמו שכתוב ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו, וגם תש כעסו כמש"כ כשך חמת המלך, וחמת המלך שככה. , ורבנן אמרי, שכל מי שזוכרו חושש את ראשו יגכבדרשה דלעיל, וע' משכ"ל אות ז'. .
(שם) הוא אחשורוש. [מהו הוא אחשורוש] – הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו ידדכן תונח המלה הוא על דבר שלא נשתנה מאז ועד עתה, וכן באחשורוש מצינו רשעתו בתחלת מלכותו שעמד לשטן בישראל לבנות ביהמ"ק כמבואר בעזרא ד' ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יהודה וירושלים, ואח"כ במעשה המן. .
(מגילה י"א א') הוא אחשורוש. ר' יהודה ור' נחמיה, חד אמר, אחשורוש – שהרג את אשתו מפני אוהבו, הוא אחשורש – שהרג את אוהבו מפני אשתו, וחד אמר, אחשורוש – שבטל מלאכת בית המקדש, הוא אחשורוש שגזר עליו שיבנה טוהא דביטל מלאכת ביהמ"ק מבואר בדרשות הקודמות. וזה שגזר עליו שיבנה י"ל דס"ל כמ"ד דאחשורוש הוא כורש, ובכורש כתיב (עזרא א') שאמר מי בכם מכל עמו יהי ה' אלהיו עמו ויעל. .
(מ"ר) הוא אחשורוש. ר' יצחק ורבנן, ר' יצחק אמר, אחשורוש – שבאו כל הצרות בימיו, שנאמר אבל גדול ליהודים, הוא אחשורוש – שבאו כל הטובות בימיו, שנאמר שמחה וששון ליהודים, ורבנן אמרי, אחשורוש – עד שלא נכנסה אסתר אצלו, הוא אחשורוש – משנכנסה אסתר אצלו לא היה בועל נדות טזר"ל שמאהבתו לאסתר לא נזקק לזולתה והיא שמרה דיני נדה. .
(שם) המלך. אמר רב, שמלך מעצמו יזי"ל דמדייק מדלא כתיב הוא אחשורוש המלך, [דמשמע הידוע בתאר זה כי כולם הסכימו עליו] והלשון המולך משמע לי' כמו ועתליה מולכת (מ"ב י"א) שענינה שמלכה בחזקה על ידי שאבדה כל זרע הממלכה. , אמרי לה לשבח – דלא הוי אינש דחשוב למלכא כותיה, ואמרי לה לגנאי – דלא הוי חזי למלכותא וממונא יתירא יהב וקם.
(מגילה י"א א') המלך. המלך ועדיין לא מלך יחעיין מש"כ באות הקודם בטעם דיוק לשון המולך כלומר המולך והולך ויתכן הכונה ועדיין לא מלך, שאז בעת שקרה מאורע זו שבמגילה זאת עדיין לא מלך על קכ"ז מדינה אלא אח"כ במשך הזמן, ומש"כ המולך הוא שבעת שסדרו כתיבת המגילה אז כבר מלך, וכן משמע מדרשה בסמוך בתחלה מלך על שבע ולבסוף על עשרים ולבסוף על מאה. .
(מ"ר) מהדו ועד כוש. רב ושמואל, חד אמר, הודו בסוף העולם וכוש בסוף העולם, וחד אמר הודו וכוש גבי הדדי הוו קיימי, וכשם שמלך על הודו וכוש כך מלך מסוף העולם ועד סופו יטאפשר לומר דלא פליגי במציאות הדבר, ושתי הדעות אמת, דגם היו סמוכות להדדי רק מאיזה מעצור לא היו יכולים לבא מזו לזו בדרך הקצרה, אלא היו צריכים לסבב מצד השני הפתוח סביב סביב, ולכן זה חשיב סמיכתם במציאות, דהוו בהדדי, וזה חשיב חבורם ע"פ אפשרות בואם מזו לזו, דהוי דרך ארוכה ורבה. .
(מגילה י"א א') שבע ועשרים ומאה. מכדי כתיב מהודו ועד כוש למה לי למכתב עוד שבע ועשרים ומאה מדינה, אלא לדרשה, בתחלה מלך על שבע ולבסוף מלך על עשרים ולבסוף מלך על מאה.
(שם שם) שבע ועשרים ומאה. רנ"ב אפרכיות בעולם כאפרכיא היא ממשלה שיש בה עיירות הרבה. ואחשורוש שלט בחציין, א"כ למה נאמר קכ"ז מדינות והלא קכ"ו הן, אלא אמר לו הקב"ה, אתה נתת עליה אחת לביתי משלך, שאמרת (עזרא א') מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל אף אני נותן עליה תוספת אחת משלי, שהוסיף לו מדינה אחת בחשבון כאר"ל כך אמר הקב"ה לכורש, יען כי מטוב לבך הוספת לחזק העליה לא"י כמשמעות הלשון מי בכם וגו' יהי ה' אלהיו עמו ויעל לכן הוסיף לו מדינה אחת יתירה על החשבון, ואחריו מלך אחשורש, הרי מכוון המספר קכ"ז. כך פרשו המפרשים, אבל הדוחק נראה מגוף הדרשה שפתח באחשורוש וסיים אלא אמר לו הקב"ה [לכורש] והרי זה עיקר חסר, ולכן יותר נכון לפרש דדרשה זו מכוונת למ"ד במ"ר דכורש הוא אחשורוש, וניחא הכל. .
(מ"ר) שבע ועשרים ומאה. ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר, כבש שבע שהן קשות כעשרים, כבש עשרים שהן קשות כמאה, ור' נחמיה אמר, נטל אוכלסין משבע וכבש עשרים, נטל אוכלסין מעשרים וכבש מאה כבאוכלוסין הוא תושבים שהיו לו לאנשי חיל, ומדייק מדלא כתב מאה ועשרים ושבע, כנהוג בכ"מ, אלא כתב הסדר להפך. .
(שם) שבע ועשרים ומאה. דרש ר' עקיבא, מה זכתה אסתר למלוך על קכ"ז מדינה, אמר הקב"ה, תבא אסתר בת בתה של שרה שחיתה קכ"ז שנה ותמלוך על קכ"ז מדינה כגיתכן בעיקר טעם הדרשה ע"פ מ"ש בברכות י"ג א' בענין שנוי שם שרי לשרה, בתחלה היתה שרי לאומתה ואחר כך נהיתה שרה לכל העולם, וגם באחשורוש אמרו שמלך על רוב העולם, וכך מלכה אסתר, ולא מצינו יתרון כזה רק בשרה ואסתר, וע"ד הרמז מסמיך זה במספר שני חיי שרה המכוונים למספר המדינות שמלכה אסתר עליהן. .
(שם) מדינה. מכאן דכל מקום שנאמר מדינה היא אפרכיא כדממשלה שיש בה עיירות הרבה, ועיין רש"י ס"פ קמא דמכות. .
(שם) בימים ההם. זה אחד מן המקומות שהיו מלאכי השרת מדדין פתקין לפני הקב"ה כהר"ל כמו שולחין פתקאות כביכול להקב"ה, כלומר שהיו כמתאוננים רע מרחוק, וכדמפרש. שהיו אומרים לפניו, רבש"ע, ביהמ"ק חרב ורשע זה יושב ועושה מרזיחין כובתי מרזח – בתי משתה, וכמש"נ עשה משתה. אמר להם, תנו ימים כנגד ימים, הדא הוא דכתיב (נחמיה י"ג) בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות בשבת כזפסוק זה נחמיה אמרו שהיה בימי ארתחששתא שהוא אחשורוש כמבואר בפסוק הקודם, ור"ל מכיון שעברו ישראל על השביתה בשבת לכן שבתו ונחו אוה"ע בטובה ושלוה. .
(שם) בימים ההם. [מהו ביטים ההם] כחר"ל דלשון זה מיותר כולו, דהא כבר כתיב ויהי בימי. , אמר רב ביבי, הה לאותן הימים, היך מה דאת אמר (יחזקאל ל') הילילו הה ליום כטודריש ההם בנוטריקון הה ליום. .
(שם) כשבת המלך. ובישראל הוא אומר (שופטים י"א) בשבת ישראל בחשבון, לפי שישיבת אוה"ע אינה ישיבה, אבל ישיבת ישראל ישיבה לר"ל דאוה"ע עובדי כוכבים תלוי הצלחתם במזל, ולכן אין זה הצלחה נצחית, יען דכשהמזל עולה ברום גבהו אז עתיד הוא להשפל, וכמש"כ לפני שבר גאון, ולכן גם כשהם בשלותם אין שלותם שלוה, משא"כ ישראל הם למעלה מן המזל וכמ"ש (שבת קנ"ו א') אין מזל לישראל, אלא הקב"ה בעצמו משגיח עליהם, ולכן הוי הצלחתם נצחית [אם לא כשסרים מדרך ה' וחוטאים]. ושני אלה הענינים מרומזים בלשון כשבת, בשבת, דכשבת מורה רק על דמיון ישיבה ולא ישיבה נאמנה ומוחלטת, משא"כ בשבת. .
(שם) כשבת המלך. וכתיב בתריה בשנת שלש למלכו [הא כיצד], אמר רבא, מאי כשבת – לאחר שנתיישבה דעתו לאשמתחלה היה דואג שמא יצאו ישראל מתחת ידו וכשנשלמו שבעים שנה לגלות בבל נתיישבה דעתו, שאמר שוב לא יצאו. .
(מגילה י"א ב') המלך אחשורוש. אמר ר' יוחנן, כל מקום שנאמר במגילה זו מלך אחשורוש – במלך אחשורוש הכתוב מדבר, וכל מקום שנאמר מלך סתם משמע קודש וחול לבר"ל כי באיזה מקומות אפשר לרמז השם מלך על הקב"ה, וכמו שדרשו בלילה ההוא נדדה שנת המלך – מלכו של עולם, וכן וחמת המלך שככה, ועוד. [מ"ר פסוק ט']. על כסא מלכותו. כתיב כי לה' המלוכה ואתה אומר על כסא מלכותו, אלא לשעבר היתה מלכות בישראל, וכיון שחטאו נטלה מהם ונתנה לאוה"ע לגר"ל כי מלכותו של הקב"ה תלוי במעשיהם של ישראל וכמ"ש באגדות כשישראל עושין רצונו של מקום הם מוסיפין גבורה בכח של מעלה וכו', וכן לעתיד הוא דכתיב ועלו מושיעים בהר ציון וגו' – ואז והיתה לה' המלוכה. .
(מ"ר) על כסא מלכותו. רבי עזריה אומר, על כסא מלכותו כתיב, לפי שבא לישב על כסא שלמה ולא הניחוהו עמד ועשה לו כסא משלו בדמותו לדכונת הקושיא דלשון כסא מלכותו משמע דהמלוכה שלו, אלא הול"ל על כסא המלכות, ומשני דבא לרמז שעשה לו כסא ככסא שלמה, אבל על כסא שלמה לא הניחוהו לישב, ולא נתבאר מי לא הניח אותו, ואולי המדינה בעצמה בעת שמנוהו למלך, ויש באגדות שהחיות שבכסא שלמה לא הניחוהו, וצ"ע. .
(שם) אשר בשושן הבירה, א"ר חננאל, אמר ליה הקב"ה, כורש ייחס שם מדינתי ושם אפרכיא שלי, שאמר (עזרא א') בירושלים אשר ביהודה, אף אני אייחס שם מדינתך ושם אפרכיא שלך, שנאמר אשר בשושן הבירה להבדניאל ח' בענין כורש בשושן הבירה אשר בעילם המדינה, וכאן לא ייחס שושן לעילם, ועל זה אמר, דלכן שם בכורש ייחס כן, לפי שהוא, כורש, ייחס את העיר ירושלים לארץ יהודה, משא"כ כאן באחשורוש, ולפי"ז צריך לגרוס כאן שנאמר אשר בשושן הבירה אשר בעילם המדינה, וקאי על אותו הפסוק דדניאל. וכן צריך לגרוס בלשון המדרש אף אני אייחס שם מדינתו ושם אפרכיא שלו, כלומר של כורש. .
(שם) בשנת שלש למלכו. למה בשנת שלש, ר' יהודה אומר, בשנת שלש למלאכת הכסא שגמר מלאכתה, ור' נחמיה אומר, בשנת שלש לבטול מלאכת ביהמ"ק לוענין מלאכת הכסא עיין בדרשה דלעיל על כסא מלכותו, ודבר ביטול ביהמ"ק מבואר בעזרא ד', ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שמנה על יושבי יהודה וירושלים וכו', באדין בטלת עבודת בית אלהא דבירושלם. ר"י דריש למלכו כמו למלאכתו ור"נ דריש למלכו – מלשון התבוננות וחרטה וכמו וימלך עלי לבי, וכמו בלשון רבנן בכמה מקומות ונמלך עלוהי וכדומה. , ור' שמואל בר אימי אמר, לפי שעשה שלש שנים בלא כתר ובלא כסא לזכמש"כ כשבת המלך על כסא מלכותו, א"כ עד עתה לא היה לו כסא מלוכה, וס"ל דבלא כסא אין כתר. ודריש למלכו על המשך פעולת התיסדות מלכותו. .
(שם) פרס ומדי. ולהלן (י' ב') כתיב למלכי מדי ופרס, אמר רבא, אתנויי אתני בהדדי, אי מינן מלכי מנייכו אפרכי, ואי מנייכו מלכי מינן אפרכי לחאפרכי הם שרי המלך היושבים ראשונה במלכות, ובגמרא מצויין דרשה זו במלות חיל פרס ומדי הפרתמים, ופירש"י במובן הקושיא, וז"ל, סמך פרתמים אצל מדי, וכתיב למלכי מדי ופרס, כאן סמך מלכות אצל מדי, עכ"ל, וכתב מהרש"א וז"ל, ועוד י"ל [בכונת הקושיא] מדהקדים פעם אחת את מדי לפרס ופעם פרס למדי, עכ"ל, ולפלא שלא העירו שכן הוא מפורש במ"ר כמובא לפנינו בדרשה הבאה, ומה שמצויין בגמרא המלה הפרתמים לאו דוקא הוא, ואולי גם מיותרת היא, ובאמת בש"ס כת"י חסרה מלה זו ונכון הוא. .
(מגילה י"ב א') פרס ומדי. פעמים מקדים פרס למדי ופעמים מדי לפרס (י' ב'), לפי שכשהמלכות במדי פרס טפלה לה, וכשהמלכות בפרס מדי טפלה לה לטכי היו שתי מדינות שנתאחדו יחד, אך בית המלכות היה לפעמים בזו ולפעמים בזו, ובכל עת שבאותה המדינה היה קיים בית המלכות היתה המדינה השניה טפלה לה, וע"ע בדרשות הבאות. .
(מ"ר) פרס ומדי. למה קורין אותן פרס ומדי מכך דרך חז"ל בעלמא לדרוש שמות, כנודע. ולענין שם פרס י"ל עוד דמדייקו חז"ל ע"פ מ"ש ביומא י' א' דשם תירס הנזכר בבני יפת בפ' נח הוא פרס, ומפרש למה נשתנה שמו לשם פרס. , פרס – שקבלה את המלכות פרוסות, אחד בימי תרדה ואחד בימי אדרבואן ואחד לעתיד לבא מאדריש פרס מענין שבירה ופרוסה, מלשון הלא פרוס לרעב לחמך, מנא מנא תקל ופרסין, וכן חלה פרוסה, ור"ל שקבלה את המלכות לא שלמה כמו שהיא, אלא חתיכות חתיכות, וכדמפרש. , מדי – דהוו מודי להקב"ה, דאמר ר' חייא בר אבא, מלכי מדי תמימים היו ואין להקב"ה עליהם אלא עבודה זרה שמסרו להם אבותיהם מבהכונה כמ"ש בחולין י"ג ב' עובדי כוכבים שבחו"ל לאו עובדי עבודת כוכבים הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם, ואף הכא הכונה שהם בעצמם אנשים תמימים, ולא מרגש פנימי הם עובדים עבודת כוכבים אלא רק ע"פ ההרגל, ממסורת אבות, וזה כל המגרעת שלהם. .
(מ"ר) הפרתמים. ר' אליעזר אומר, פרתמים אלו שני לגיונותיו של מלך, שאין המלך נקרא קיסר עד שקוראים אותו הם תחלה מגהוכרח לדרוש כן משום דפרתמים הוא לשון שררות וחשיבות, ואי אפשר דכל החיל כולו יהיו שרים. .
(שם) ושרי המדינות לפניו. [כיצד היו לפניו] מדדהלשון לפניו משמע שכל המסובים היו נראים לעיניו, ומצייר בזה באיזה אופן וסדר היו יושבים עד שהיו נראים כולם. , ר' אליעזר אומר, כהדין ערכאות שהמלך יושב לדין מלמעלה וכל העם יושבים לפניו על הארץ, ור' שמואל ב"ר נחמני אמר, כהדין פלטין גדולה שהמלך יושב במסבו וכל העם שטוחים על פניהם לפניו.
(שם) בהראתו וגו'. בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו, דבי ר' ינאי וחזקיה אמרי, ששה אוצרות היה פותח ומראה להם בכל יום מהמבואר בילקוט דסמיך בזה על ששה שמות התוארים שבכאן עושר כבוד מלכותו יקר תפארת גדולתו. ויתכן לומר בכלל ענין הראות עניני כבוד וגדולה משום דכפי המבואר בדניאל ח' דשושן הבירה היא עיר הבירה של מדינת עילם, כמש"כ שם בשושן הבירה אשר בעילם המדינה, ואיתא בקדושין מ"ט ב' עשרה קבין גסות הרוח ירדה לעילם תשעה נטלה עילם, וא"כ היה מטבע בני המדינה להתגאות ולהתפאר, והמלך על כולם. , ור' חייא בר אבא אמר, מיני יציאות הראה להם מוחשבון הוצאת ביתו ושכר שריו ועבדיו, ורבים היו, וזה מורה על גודל עשרו וגדולת המדינה. , ור' יהודה ב"ר סימון אמר סעודת ארץ ישראל הראה להם מזבילקוט איתא דכל תכלית הסעודה היתה בעצת המן כדי להכשיל את ישראל, ולכן השתדל להכין כל צרכי סעודה ממאכלי א"י כדי לשמח לבם, וכתב הרד"ל דסמיך בזה על הלשון ואת יקר ע"פ מה שדרשו במ"ר איכה בני ציון היקרים, על יקרת כבודם בסדרי סעודה. .
(שם) יקר תפארת. א"ר יוסי בר חנינא, מלמד שלבש בגדי כהונה, כתיב הכא יקר תפארת וכתיב בבגדי כהונה (פ' תצוה) לכבוד ולתפארת מחיתכן הבאור ע"פ הדדשה דלעיל בפסוק הוא אחשורוש שהחריב את ביהמ"ק, והיה מתגאה בזה, ובגאותו הראה את בגדי כהונה שרכש לו, שהם היו ידועים לכל ביקר ערכם. ונראה דמ"ש שלבש בגדי כהונה לאו דוקא שלבשם ללכת ולטייל בהם, דאין זה מן הנמוס למלכים, אלא רק ששטחם והראם לכל, וכמו שהוא במ"ר כאן, ואולי לבשם לרנע שיוכלו לראותם יפה, וראיה לזה, שהרי לקמן פסוק ט' דרשו שגם ושתי נהגה בסעודתה בבגדי כהונה ובודאי היא לא לבשה אותה, דהוי לחוכא, אלא רק שהתפארה גם היא בהם. .
(מגילה י"ב א') ימים רבים. ימים של צער, ודכותה (פ' שמות) ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים – ימים של צער מטדריש יתור לשון ימים רבים. ודריש שמסבת הצער של אותם הימים נחשבו לרבים אף כי על האמת לא היו רבים כל כך, וענין הצער דהכא מבואר בילקוט שהראה להם כלי ביהמ"ק שתפס בעת שהחריבו ונצטערו ישראל מאד על זה. .
(מ"ר) שמונים ומאת יום. מלמד שיום אחרון היה כיום ראשון נלקמן בפרשה ב' העריך הכתוב ק"פ יום בחדשים, ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים, וקשה לו למה העריך כאן את הזמן בימים, ודריש דבא לרמז דגדולת העושר ביום האחרון היתה כערך הגדולה ביום הראשון, והנהוג הוא שביום הראשון משכללים את המשתה באופן היותר נעלה ובמשך הימים פוחת והילך ערך הפאר, וכאן היה יום אחרון כיום ראשון.
ויש להוסיף עוד באור בדרשה זו, דהיא נמשכת ומוסבת להמשך לשון הפסוק הבא שעשה משתה מגדול ועד קטן, והיינו במשך הק"פ ימים עשה סעודה מקודם לגדולים ואח"כ במעלה פחותה עד שלבסוף עשה לפני קטני ופחותי המעלה, וקמ"ל הכתוב כי גם לפני אלה האחרונים הפחותים עשה עשה הסעודה כמו לפני הגדולים והנכבדים הראשונים שהיו ביום הראשון, וזה מורה על הפלגת עושר הסעודה, וזוהי הרבותא יום אחרון כיום ראשון. וגם י"ל בטעם הדרשה, דסמך על הלשון ובמלאת הימים האלה, דמשמע ליה שכולם היו מלאים בשוה במעלתם וגדולתם. .
(שם) ובמלאות וגו'. רב ושמואל, חד אמר, מלך פקח היה שהקדים הרחוקים לבני עירו, דבני עירו כל אימת שירצה יפייסם נאולכן הקדים לשרי המדינות והחיל שהיו ממקומות שונים ורחוקים. , וחד אמר מלך טפש היה דאבעי ליה לקרב בני עירו ברישא, דאי מרדו ביה הנך הני הוי קיימי בהדי/ נבהוא ס"ל ג"כ כהדורש לעיל בפסוק הוא המולך דמלך מעצמו, ומבואר עוד שם שהוציא ע"ז הרבה שוחד, וא"כ הו"ל לחוש למרידה. .
(מגילה י"ב א') משתה שבעת ימים. רב ושמואל, חד אמר שבעה חוץ ממאה ושמונים, וחד אמר שבעה עם מאה ושמונים נגטעם פלוגתתם בהקרי והכתיב ממלת ובמלאות, כי הקרי ובמלאות והכתיב ובמלואת, ומאן דאמר שבעה חוץ מק"פ דריש הקרי ובמלאות, דהיינו לאחר הק"פ עשה עוד ז' ימים, ומאן דאמר שבעה עם ק"פ דריש הכתיב ובמלואת, כשהגיע לז' ימים למלואת הק"פ ימים עשה וגו', ור"ל שבתוך הק"פ ימים היו בהם ז' ימים שבהם עשה משתה לכל העם הנמצאים בשושן. .
(מ"ר) בחצר גנת ביתן. רב ושמואל, חד אמר, הראוי לחצר – לחצר, הראוי לגינה – לגינה, הראוי לביתן – לביתן, וחד אמר הושיבן בחצר ולא החזיקתן, בגינה ולא החזיקתן, עד שהכניסן לביתן והחזיקתן נדגינה הוא מקום זריעה וביתן מקום נטיעת פרחים ושושנים, וי"ל דלא ניחא ליה להדורש הזה כהדורש הקודם הראוי וכו' עפ"י המבואר בסמוך פסוק ו' מטות זהב וכסף דגם שם דעת חד מ"ד הראוי לכסף לכסף הראוי לזהב לזהב, ופליגי עליה שם משום דא"כ אתה מטיל קנאה בסעודה, יעו"ש. ולפי"ז גם כאן קשה לפרש כן כדי שלא יהיה מטיל קנאה בסעודה. .
(מגילה י"ב א') בחצר גנת ביתן. במתניתא תני, הושיבן בחצר ופתח להם שני פתחים, אחד לגינה ואחד לביתן נהפי' ביתן עיין באות הקודם. .
(שם שם) בחצר גנת ביתן. כיצד היו, ר' יהודה אומר, גינה מבחוץ וחצר מבפנים, ור' נחמיה אומר גינה מבפנים וחצר מבחוץ, א"ר פינחס, מקיים אני את דברי שניהם, כשהיה רוצה היה פורש את הוילון ועושה אותו חצר, וכשהיה רוצה היה קופל את הוילון ועושה אותה גינה נור"ל כשיהיה פורש את הוילון בין חצר לגינה אז נקרא החצר חצר לבד, וכשהיה מקפיל ונוטל את הוילונות והיו נראים הצמתים והירקות אז נקראו גינה. .
(מ"ר) בחצר גנת ביתן. דבר אחר בחצר גינת ביתן המלך – שעמדה לו בדמים הרבה נזס"ל דתיבת המלך מוסב על כולם על כל אחד ואחד, על חצר ועל גינה ועל ביתן, כלומר שכולם היו מצוינים בעשירות כיד המלך, ועלו כולם בדמים הרבה, .
(שם) חור. מהו חור, רב אמר חרי חרי נחיתכן דהפי' הוא מלשון חורים ונקבים כמעשה אורג. , ושמואל אמר מילת לבנה הציע להם נטדריש חור מלשון חיור, ור"ל כלי משי לבנים היקרים מאד. .
(מגילה י"ב א') חור. ר' יצחק אמר, חור – בגדים שבני חורין לובשין סדריש חור מלשון חורי הארץ, שרים ורוזנים. .
(מ"ר) כרפס. מהו כרפס, א"ר יוסי בר חנינא, כרים של פסים סאכרים של משי, וטעם דרשה זו בכלל יתבאר עפ"י מש"כ בעלי הלשון שאין שורש בלשון הקודש יותר מג' אותיות, ועל המרובעים והמחומשים יאמר הבחור (סוף מאמר ד') שהם מלשונות אחרות, ויש אומרים שהם מורכבים, וכפי הנראה הדעה הזאת האחרונה קבלו גם חז"ל, שכן מצינו להם כמה וכמה דרשות עפ"י הרכבת מלים אחדות בתיבה אתת מרובעת ומחומשת, וכמו שדרשו (יומא כ"ח ב') דמשק -. דולה ומשקה, (ב"ב ד' א') אברך – בא רך (שם ע"ה ב') כדכד – כדין וכדין, (ברכות ל' א') תלפיות – תל שפיות פונים אליו, (עירובין כ"א א') תלתלים – תלי תלים, (יומא ע"ה ב') מחספס – נמוח על פס יד, (נדה ס"א ב') שעטנז – שוע טוי ונוז, והרבה כהנה, ואף הכא דריש עפ"י כלל זה. .
(מגילה י"ב א') על גלילי כסף. ר' חייא רבה ור' שמעון בן חלפתא, חד אמר נגללין היו כוילון זה של ארון סבדגלילי כסף היינו כמין פרוכות המסך הפרושות על הפתח מרוקמות בחוטי כסף, ונקרא גלילי מפני שנגללין על הפתח מלמטה למעלה מצד חוץ לצד פנים או להפך. , וחד אמר, נקפלין היו כקלע זו של ספינה סגס"ל שהיו כמין קלעים הפרושים מקצה לקצה, וכשרוצים מקפלין ומחברין קצותיהם כקלע של הספינה הפרוס, שבהורדתו מקפלין ומקמטין אותו. .
(מ"ר) ועמודי שש. א"ר לוי, המחצב הזה לא נגלה לכל בריה אלא למלכות הרשעה הזאת, ואע"פ דכתיב בשלמה (ד"ה א' כ"ט) ואבני שיש לרוב, אלא שלמה היה נותן מרגליות מכאן ומכאן ואבני שיש באמצע סדעיקר הדרש הזה נסמך על זה, דזה הפעם הראשונה בכל המקרא שם עמודי שש, ולכן דרש דבאמת לא נתגלו עד כה. .
(שם) מטות זהב וכסף. רבי יהודה אומר, הראוי לשל כסף – של כסף, והראוי לשל זהב – של זהב, אמר ליה ר' נחמיה, א"כ אתה מטיל קנאה בסעודה, אלא הם של כסף וציפויין זהב, ורבי תחליפא בר בר חנה אומר, של זהב היו והיו מחושקים בכסף, ושמואל אמר, הכרעין החיצונים של זהב והפנימי של כסף סהר"ל הכרעין שלצד הבית היו של זהב ואשר לצד הקיר היו של כסף, ובגמ' איתא הן של כסף ורגליהן של זהב, ונראה שמכוין לדרשת המדרש, אלא שבא הלשון בקצור. .
(שם) על רצפת וגו'. אמר רב נחמן, בוא וראה שלותו של אותו רשע מה הוא, שהיה ביתו רצוף באבנים טובות ומרגליות בהט ושש ודר וסחרת.
(שם) בהט. א"ר אסי, אבנים שמתחוטטות על בעליהן, וכן הוא אומר (זכריה ט') אבני נזר מתנוססות על אדמתו סוה' מתחלפת בח' מפני שהם ממוצא אחד, ורגילים חז"ל לדרוש עפ"י חלוף זה, וכן בסמוך פרשה ד' פסוק ה' ותקרא אסתר להתך, ועי"ש שהבאנו כמה דוגמות לזה. ובבאור הלשון מתחוטטות פירש"י שעשה להם רצפה באבנים חוטטות, כלומר שלא בא לידי אדם אלא ע"י טורח שמחטטים ומחזירים בעליהם אחריהם עד שמונאין אותן בדמים יקרים, עכ"ל. והנה לבד קושי הבאור אינו מבואר כלל הראיה מהפסוק אבני נזר מתנוססות, ובפי' ר"ת כתב מתחוטטות כמו מחטיאות בעליהן, כלומר, כל מי שנמצאת אצלו מתחייב למלכות מפני שאינן ראויות להדיוט, ולכן בעליהן נסים ובורחים, ולפי"ז יפרש הראיה מלשון מתנוססות כמו מניסות, מבריחות, יעוי"ש, וכמה דחוקים וטרודים כל הדברים. ואמר בני החו"ש כמ"ר מאיר שי', דקרוב לומר דיש כאן אך ט"ס קל, ולפיהו יתפרש הלשון והענין כמין חומר, והוא כי במקום מתחטטות צ"ל מתבוטטות [ב' תחת הח'], והבאור הוא, כי השם בהט שרשו נרחב מן בט, אבי נבט, וענינו מאיר ומבריק, כמו אלבסט"ר, ותרגום בהיר הוא בשחקים (איוב ל"ז כ"א) בטיט הוא בשחקיא, ובב"מ פ"ה ב' תרי בוטטי [או בוטיטי] דנורא, ופירש"י ניצוצות, וא"כ הוי שם זה נרדף עם שם נס, נסס, ולפי"ז יהיה הבאור שמתבוטטות על בעליהן – שמצהירים ומבריקים על בעליהן, כלומר, שנותנין להם חן ותפארת ויופי, מענין לוית חן לראשך, ומקביל להלשון והענין אבני נזר מתנוססות על אדמתו, ואשמעינן הכתוב מעשרו של אחשורוש שהיתה ביתו מרוצף באבנים טובות כאלה, וכבדרשה הקודמת, ובזה הכל עולה יפה ומבואר היטב. .
(מגילה י"ב א') ושש. זו מרגלית שאהובה על בעליה סזדריש שש בשי"ן שמאלי ובקמ"ץ, מלשון ששון, והיינו שאהובה על בעליה ושש בה. .
(מ"ר) ודר. רב אמר דרי דרי סחשורות שורות סביב. , ושמואל אמר, אבן טובה יש בכרכי הים ודרה שמה, הושיבה באמצע סעודה ומאירה להם כצהרים. דבי ר' ישמעאל תנא, שקרא דרור לכל בעלי סחורה סטר"ל שקרא דרור לסוחרים מתשלומי מכס, ודריש זה בשתוף המלה וסוחרת. .
(מגילה י"ב א') ודר. ר' יוחנן אמר, זו מרגלית שמוציאה את בעלה לחירות, כמש"נ וקראתם דרור ער"ל שמוציאה את בעלה לחירות מחובותיו, לפי שע"י יקרותה הוא פודה עבורה כסף רב ומשלם לנושיו ונעשה בן חורין משעבודיו ושעבוד נכסיו. .
(מ"ר) וסחרת. שיוצאת בכל פרקמטיא, כמש"נ עובר לסוחר עאר"ל כל בעלי סחורה מתרצים לקבלה במחיר סחורתם, וזהו טעם הראיה מל' עובר לסוחר, אבל זולת כונה זו אין מן הצורך להביא ראיה למלת וסוחרת שהיא מלשון סוחר. .
(שם) והשקות בכלי זהב. א"ר פינחס בשם ר' יצחק, והלא נפשו של אדם חותה לשתות בשל זהב, אלא אלו כלי זכוכית משובחים שרואין צל פניהם בהם והם יפין ויקרין בכלי זהב עבהלשון חתה מקורו מלשון יוני, וענינו קצה, גועל נפש, וכ"ה בירושלמי פ"ח דתרומות. ולא נתבאר כלל ענין השאלה והלא נפשו של אדם חותה [קצה] לשתות בשל זהב, והלא מעשים בכל יום לשתות בכלי זהב במשתאות גדולות. וגם מצינו בשלמה (מ"א י') וכל משקה כלי המלך זהב, ויתכן לומר דמדייק הלשון והשקות שהוא פעל יוצא, וכמו השקיני נא, וגם גמליך אשקה (פ' חיי), ומשמע שהיו אנשים משקים את האורחים, ואין זה הנהוג כלל, אלא הול"ל והשתיה או והמשתה בכלי זהב. וזולת זה הנה לגבי עשירותו הנפרזה של אחשורוש שחשב בפסוק הקודם שוב אין כל חידוש ורבותא לספר שהיו שותין בכוסית זהב, שזה דבר מצוי מאד לכל איש אמיד, ולכן דריש דהכונה כאן לא על גוף השתיה שבכלים אשר על השולחן, הכוסית והגביעים, אלא על הכלים שהיו מחזיקים בהם היין לתת מהם על השולחן, כמו החביתין, היו ג"כ של זהב, ואחרי שארכה המשתה ק"פ יום והכינו יין בחביתין של זהב לכל משך אותו הזמן, זה הוי באמת רבותא וחידוש מעשירות נפרזה, וידוייק לפי"ז גם הלשון והשקות, והיינו מה שהיו המשרתים משקים, כלומר מריקים ומזמינים יין אל השלחנות. והנה איתא בתענית ז' א' שהיין המשומר בכלים של זהב מתקלקל ונפגם, ופריך בזה, דאחרי שארבה המשתה ק"פ יום איך הכינו והחזיקו יין לכל אותו הזמן בכלי זהב, והלא במשך זמן כזה נפגם עד שנפשו של אדם קצה לשתות מהם, ומשני שגם אותן הכלים היו כלי זכוכית יקרים. .
(שם) וכלים מכלים שונים. מכלים משונים מבעי ליה, אמר רבא, יצתה בת קול ואמרה להם, ראשונים כלו מפני כלים ואתם שונים בהם עגלשון קצר הוא, וצ"ל הראשונים כלו מפני כלים שלי, ונסמך על מ"ש בדרשה הבאה מי גרס לבלשאצר שתתקעקע ביצתו מן העולם לא ע"י שנשתמש בכלי ביהמ"ק, ויליף זה שם מפסוק, ובדרשה הבאה מבואר שנשתמש בכלי ביהמ"ק, ולזה אמר שהראשונים כלו על זה והוא שונה ברשעתם. .
(מגילה י"ב א') וכלים מכלים שונים. הביא כליו וכלי עילם עדר"ל מכל מדינות עילם שהיא היתה מדינתה של שושן, כמבואר בדניאל ח' בשושן הבירה אשר בעילם המדינה. , נמצאו שלו יפין משל עילם עהוהוי הפי' וכלים מכלים שונים, שכלים אחרים משתנין [לגריעותא] מפני כליו שלו. , הביא כליו וכלי ביהמ"ק ונמצאו נאין ויפין מכליו, ור' תחליפא אמר, כלים שצורתן משתנית לימים קלים עור"ל כלים שהם משתנים יותר מכלים אחרים, כי בימים מעטים צורתם משתנית ע"י פחיתותן, והם מזהב דק או כלי זכוכית ע"י שבירה. ור' שמואל ב"ר נחמן אמר, כלים שהן מכלים למשתמשין בהם, מי גרם לבלשאצר שתתקעקע ביצתו מן העולם – זה שנשתמש בכלי ביהמ"ק עזעיין מש"כ לעיל אות ע"ג. .
(מ"ר) ויין מלכות רב. אמר רב, מלמד שלכל אחד ואחד השקוהו יין שגדול ממנו בשנים עחר"ל יין ישן מאד, ומדייק משום דלפי פשוטו הול"ל ויין מלכות הרבה, דהוה משמע דהרבוי היה בכמות היין ומדכתיב רב משמע דהרבוי היה באיכותו דהיינו שהיה היין ישן מהשותה, ועדה"כ ורב יעבד צעיר. .
(מגילה י"ב א') כיד המלך. מהו כיד המלך – כמסת יד המלך עטמלשון הכתוב (ס"פ ראה) כמסת ידך, ומפרש בזה הלשון כיד המלך – כהשגת יד המלך. ולפנינו במ"ר הנוסחא ככוסות ביד המלך, ועמלו מאד המפרשים בבאורה אבל פשוט כי ט"ס היא וצ"ל כמו שהעתקנו כמסת יד המלך, וכן מפורש בתרגום ראשון כמסת ידא דמלכא. .
(מ"ר) והשתיה כדת. מהו כדת – כדת של תורה, מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה אף סעודתו של אותו רשע אכילה מרובה משהיה פפירש"י כדת של תורה אכילת מזבח מרובה משתייתו, פר ושלשת עשרונים סולת ונסך חצי ההין יין, עכ"ל. ובשם הגר"א מווילנא נתפרסם הפי' ע"פ המשנה דאבות כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, הרי דלאכילה לא נתן מדה וקצב כמו לשתיה, ולדעתי נוחה יותר פירש"י משום דלפירושו שייך לומר שנהג בסעודתו ע"פ מנהג קדומים בבית המקדש, וכמבואר לעיל בפסוק שהתפאר בענינים השייכים לביהמ"ק, משא"כ לפי' הגר"א אינו מובן מה טעם נהג בסעודתו ע"פ מדה כזו הנהיגה במתיגע על התורה וחי חיי עוני וצער, וצ"ע. ועיקר טעם דרשה זו והבאות אחריה בלשון זה הוא דכיון דלא פירש הכתוב כאיזו דת, לכן בודאי יש בו איזה כונה, ולכן מפרשים שנהג ע"פ איזה נמוס ומנהג קדומים. .
(מגילה י"ב א') והשתיה כדת. מהו כדת – כדת כל מקום ומקום, יש מקומות שאוכלין ואח"כ שותין ויש מקומות ששותין ואח"כ אוכלין, דבר אחר, והשתיה כדת – כדת כל אומה ואומה, כהני כותאי שאין שותין מיין השמור בנאדות הביאו להם יין מכדים פאעיין מש"כ בסוף אות הקודם. .
(מ"ר) אין אונס. א"ר אלעזר, מלמד שכל אחד ואחד השקוהו יין מדינתו פבר"ל יין שרגיל בו, כדי שלא ישכרהו ולא ישתהו אלא לפי רצונו. .
(מגילה י"ב א') אין אונס. אין אונס ביין חי פגשאינו מזוג, דמי שרצה ביין מזוג נתנו לו כזה, ובא להוציא שלא נהג כמנהג הפרסיים שהיו כופין את אורחיהם בסעודה לשתות יין חי כמבואר במ"ר כאן. , אין אונס ביין נסך פדליהודים, וצ"ל דס"ל להדורש הזה כרשב"י במגילה י"ב א' מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה מפני שהשתחוו לצלמו של נבוכדנצר ולא כדעת תלמידיו מפני שנהנו מדברים האסירים שבסעודת אחשורוש, ולכן דריש כאן שלא נכשלו ביין נסך. אין אונס בשתיה בעל כרחו פהיתבאר ע"פ מ"ש בילקוט בשם מדרש אבא גוריון בזה"ל, א"ר לוי, כך היה טכסיס [מנהג] של אנשי פרס, היה להם כוס גדול מחזיק ארבעים שחציות [מין מדה] והיו משקים בו לכל אחד ואחד, אפילו מת אפילו משתגע היה שותהו, אבל באחשורוש לא היה מנהג גס זה. .
(מ"ר) על כל רב ביתו. לעשות לגדולי מלכות שיהא כל אחד ואחד רשאי לצחק עם בניו ועם בני ביתו פומדייק דאם היתה הכונה פשוטה שצוה המלך על כל שרי ביתו שיעשו כרצון איש ואיש, הול"ל על כל רבי ביתו, ומדכתיב על כל רב דריש שצוה על כל שר שאם ירצה יהיה ביתו עמו, אשתו ובניו, כי יש ששמחתם שלמה רק במסבת בני ביתם וכפי דמשמע מלשון התורה ושמחת אתה וביתך, וכתבו התוס' ובעה"מ בר"ה ו' ב' דלכן אשה חייבת בשמחת התג אע"פ שהיא מצוה שהזמן גרמא שנשים פטורות, אך מפני שאי אפשר להבעל לקיים שמחה בלעדה, יעו"ש. .
(שם) כרצון איש ואיש. אמר ליה הקב"ה, אני איני יוצא מידי בריותי, בנוהג שבעולם שני בני אדם מבקשים לישא אשה אחת, וכי יכולה היא להנשא לשניהם, ואתה אומר לעשות כרצון איש ואיש, למחר באים לפניך שני בני אדם בדין, איש יהודי ואיש צר ואויב, וכי יכול אתה לצאת ידי שניהם, אלא שאתה מרומם לזה וצולב לזה פזמביא משל זה לרבותא, דאע"פ שענין זה בכלל אפשר להיות, שהרי אפשר לקרב אותם זה אל זה ולעשות שלום ביניהם ועם זה לצאת ידי שניהם, ולא כציור הקודם מנשואי אשה אחרת לשני גברים, דזה הוא בכלל מן הנמנעות, ואפ"ה לא היה ביכלתו של אחשורוש לצאת ידי שניהם וכדמפרש. .
(שם) כרצון איש ואיש. כרצון מרדכי והמן, מרדכי דכתיב ביה איש יהודי, והמן, דכתיב ביה איש צר ואויב פחיתבאר ע"פ התרגום, למעבד כרעות גברא דבית ישראל וכרעות גברא דכל אומה ולשון, ועיקר הכונה לעשות כרצון ישראל וכרצון שארי האומות, ותלה ענין זה בשם מרדכי והמן שהם היו גדולי האומה בישראל ובעמים, וסמיך זה על הלשון איש איש דכתיב בשניהם ומיותר הוא היכי דכתיב השם מפורש, וכמש"כ בתו"ת ר"פ יתרו בפסוק וישאלו איש לרעהו, אלא לרמז על מעלותם וחשיבותם, ומלשון חז"ל ביומא י"ח א' אישי כהן גדול, והוא משום דשרש שם איש הוא יש [וכמו בלשון תרגום הוא מתורגם אית] ולכן יונח שם זה גם על מלאך, כמו ויאבק איש עמו דרשו מלאך ה', ובדניאל ד' והאיש גבריאל, ועוד הרבה. .
(מגילה י"ב א') גם ושתי המלכה. אין גם אלא רבוי, מה הוא בששה אוצרות ובמיני יציאות ובסעודת ארץ ישראל ובבגדי כהונה גדולה אף היא בכל אלה פטכל אלה נתבארו לעיל בפסוק ד' בהראותו וגו' ועיין מש"כ שם לענין בגדי כהונה. .
(מ"ר) גם ושתי המלכה. גם – הגיע זמנה של ושתי לגמם, להבצר, להדרך, למות, וכמש"נ (פ' בראשית) ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאשה וגו' צהבאור הוא, דאלו היה כתוב וּושתי וכו' שהיה אז מוסיף על ענין ראשון והיה במשמע שלתכלית גדולת המשתה של אחשורוש עשתה גם היא משתה, אבל מכיון דכתיב גם, מורה שהוא ענין בפני עצמו, ומרמז שעשתה היא משתה לתכלית שלה שיצאה מסבת המשתה שלה, שנסתבב הדבר שנהרגה, וע"ד רמז וסמך דריש גם מלשון כריתה וקציצה, כמו אילן שנגמם (שביעית פ"א מ"ח) ובפ"ב מ"ד דכלאים גומם עד פחות מטפח, ובבכורות ל"ז א' חוטין החיצוניות שנגממו, ובחולין צ"ב ב' גוממו עם השופי, ועוד הרבה, ור"ל הגיע זמנה שתעקר הויתה בעולם, וכן הלשון להבצר להדרך סמיך אלשון גם מלשון גומא, שדרך הבצירה והדריכה בבור, והכונה הגיע זמנה לרדת לבור, והוא כפל מלות בענין אחד, והראיה מן ותתן גם לאישה רומז להמבואר בתורה דבנתונה זו גרמה מיתה בעולם, כנודע. .
(שם) גם ושתי המלכה. תני, א"ר יהושע בן קרחה, מה ראה הכתוב לפרסם סעודתה של ושתי – כדי להודיע לאיזו שלוה אסתר נכנסת צאדלולא הודעה זו לא היה ניכר כ"כ גדולת אסתר בהמלוכה, דהיה אפשר לומר שנלקחה לו רק להיות לו לעונג, אבל לא שלקחה חלק בהנהגת המלוכה, משום דכך היה הנהוג במלכותו שהמולכה לא תתערב בעניני הממלכה, אבל מכיון שנראה בגדולת ושתי שנהגה בגדולה וכבוד בהערכת משתה לבדה, ועל מקומה באה אסתר, הרי מבואר שאסתר נכנסה לשלוה וגדולה וכבוד מלכים. .
(שם) עשתה משתה נשים. תני, מיני גמאים האכילה אותן, רבי יצחק אמר, מיני מתוקים האכילה אותן צבדייק מדלא כתיב משתה לנשים אלא משתה נשים משמע משתה המיוחדת ומסוגלת לנשים, ומפרש חד מ"ד שהאכילה אותן מאכלים קלים הנוחים להגמע לחיך ולגרון [ודייק ג"כ הלשון גם], וזהו מיני גמאים מלשון הגמיאיני נא, ור' יצחק מפרש מיני מתיקה שזה מקובל יותר לנשים. .
(שם) בית המלכות. בית הנשים מבעי ליה, אמר רבא, שניהם לדבר עבירה נתכוונו, והיינו דאמרי אינשי, איהו בקרי ואתתיה בבוציני צגפירש"י קרי הם דלועין גדולות ובוציני – קטנות, כלומר באותו מין עצמו הוא אומר להראות יפיה ונס היא לכך נתכונה שיהיו מסתכלין בה, עכ"ל. וטעם דרשה זו מדלא כתיב בית הנשים שהיה במשמע שפירשו הנשים לעצמן בבית מיוחד, אלא בית המלכות, כולם ביחד, ובתשובת מהר"י מינץ סי' ק"י מביא בשם תוס' שנ"ץ איהו בקרי שהעלים גדולים מכסים אותה ואיתתי' בבוציני שהעלים קטנים ואינם מכסים אותה, כלומר, עוד היא מזנה בפרהסיא יותר ממנו, .
(מגילה י"ב א') בית המלכות. בית הנשים מבעי ליה, אלא מלמד שנתנה אותן בבתים מרווחין מפני שדרכה של אשה מצויה לקלקל צדכשיושבת צפופה ודחוקה רגילה להתקלקל בנדות. , דבר אחר בית המלכות – שנתנה אותן בבתים מצויירין, דא"ר אבין, רוצה אשה בבגדים מצויירין ובבתים מצויירין מלאכול עגלים מפוטמים צהכי כח המדמה בנשים יותר מבגברים, והדברים המצויירים הם נותנות מקום לכח המדמה, ולכן נהנות בו הנשים ביותר. , דבר אחר בית המלכות – שנתנה אותן בבתים הפנימים שלה, כדי שאם ימרוד בעלה של אחת מהן תהא אשתו נתונה מבפנים ולא ימרוד צועיין לעיל בפסוק א' בדרשה המולך – שמלך מעצמו ע"י שוחד, והיה חשש שימרדו בו השרים, וזה ראתה ושתי למפרע, ולכן הושיבה את נשי השרים בבתים הפנימים, ואם ירצה אחד מהשרים למרוד במלכות בשעת הסעודה יזכור שאשתו יושבת בבתים הפנימים ובין כה אפשר להנקם ממנה, וזה יעצרהו מלמרוד. .
(מ"ר) ביום השביעי כטוב וגו'. אטו עד השתא לא הטיב לבו בחמרא, אמר רבא אותו יום השביעי שבת היה צזדריש השביעי – השביעי המיוחד וידוע, דהוא יום השבת. שבמדה שאדם מודד מודדין לו, מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת, לפיכך צוה להביא אותה ערומה צחאמנם לא נתבאר איפה מרומז ענין זה בפסוק, אף כי אמנם הלשון בסמוך בדבר המלך אשר ביד הסריסים מורה שהיתה בידם איזה פקודה ולא נתפרשה מפני הכבוד, ואולי סמכו זה על הלשון שאמר להביא את ושתי, כי הלשון להביא הוא לשון גם לפי ערך כבוד המלכה, והוא מורה להביאה בדרך פחיתות ונבול, אלא הול"ל שתבא, ולכן דרשו שצוה להביאה ערומה ואז בודאי לא תאבה ללכת מרצונה ולכן צוה להביאה [וכהאי גונא דרשו במגילה ט"ז א' ויבהילו להביא את המן מלמד שהביאוהו בבהלה, וי"ל דמדייק ג"כ מה דלא כתיב ויבהילו להמן לבא אלא הוא מפני שהביאוהו שלא לרצונו דלבו לא הלך אז אחר משתה, אחרי המאורע שלו עם מרדכי ואחר מיתת בתו ואחר נבואת אשתו ואוהביו כי נפל תפל וכו' כמבואר שם]. ועיקר טעם הדבר שצוה להביאה כן י"ל משום שכפי הנראה מפסוק זה להראות העמים והשרים את יפיה היה מתפאר ביפיה הרבה, והיה חושש שאם תבא מלובשת כנהוג יאמרו שהבגדי מלכות מיפים אותה או כי בכלל אין ראיה מתואר הפנים שאפשר לייפותו ע"י כחל ושרק [וכמ"ש בכתובות י"ז א' לא כחל ולא שרק ויעלת חן משמע דבכחל ושרק אפשר להתיפות ולמצוא חן] ולכן צוה להביאה ערומה, ואת כל הגוף אין נוהגין לכחול ולשרוק וידונו מיופי הגוף על יופי הפנים כי יופי טבעי הוא. ובפדר"א פמ"ט איתא שכך היה מנהגן של מלכי מדי בסעודה שהיו נשותיהם משחקות ומרקדות לפניהם וכו'. .
(מגילה י"א ב') כטוב לב המלך. בטוב אין כתיב כאן אלא כטוב – טובה ואינה טובה, לפי שאוה"ע אין להם טובה, דכתיב (קהלת ח') וטוב לא יהיה לרשע וגו', אבל טובתן של ישראל טובה שלמה, שנאמר (מ"א ח') וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה וגו' צטוחסרון טובתם השלמה נראה ממעשה זו דאחשורוש, שהרי כל כך היה לבו טוב עליו ולבסוף נטרדה שמחתו ממאורע דושתי שמרדה בו וחמתו בערה בו. גם אפשר לפרש ע"פ שבארנו לעיל פסוק ב' הדרשה כשבת המלך שישיבת אוה"ע אינה ישיבה, עיי"ש לפנינו אות ל' וצרף לכאן. .
(מ"ר) כטוב לב המלך ביין. כתיב (משלי כ"ג) למי אוי למי אבוי למאחרים על היין אחריתו כנחש ישוך וכצפעוני יפריש, מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים כך הפריש היין בין אחשורש לושתי להריגה, הדא הוא דכתיב ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, שמתוך כך קצף עליה והרגה.
(שם) ותמאן וגו'. מכדי פריצותא הואי, דאמר מר, שניהם לדבר עבירה נתכונו קלעיל בפסוק ט' בדרשה בית המלכות. , מאי טעמא לא אתאי, א"ר יוסי ב"ר חנינא, מלמד שפרחה בה צרעת קאפירש"י דבירושלמי יליף זה בגז"ש דכתיב בה ואת אשר נגזר עליה (ב' א') וכתיב בעוזיהו (ד"ה ב' כ"ו) כי נגזר מבית ה' מה להלן צרעת [דכן מפורש שם] אף כאן צרעת, עכ"ל. ולפנינו בירושלמי לא נמצאה דרשה זו, וידוע כי לפנינו חסר הרבה מירושלמי שהיה לפני הראשונים, ויותר מזה נראה חסר בירושלמי מגילה, כי מכל האגדות דמגילת אסתר שבגמרא ומדרשים לא בא כמעט מאומה בירושלמי. , במתניתא תני, בא גבריאל ועשה לה זנב קבדלדול בשר יתירה, וכמש"כ בערוך דכל דבר שהוא יתר נקרא זנב, ויש להוסיף עוד דהוא תואר לחתיכת בשר שאין בה תמונה ופרצוף והוא מכוער, וכעין שאמרו בעירובין כ"א ב' עה"פ ויבן ה' את הצלע חד אמר פרצוף וחר אמר זנב ולא פליגי, אלא דשניהם סוברין שהיה חתיכת בשר, ומר ס"ל דהיה בה צורה ופרצוף ומר ס"ל דלא היה בה כל צורה, ומכונה זנב, ובהכותב הובאה דרשה מירושלמי, כתיב בושתי (ב' א') ואת אשר נגזר עליה וכתיב בש"א (ט') וירם הטבח את השוק והעליה, מה עליה דהתם זנב [במקום אליה בחלוף אהח"ע] אף עליה דכאן זנב. והנה בירושלמי שלפנינו לא נמצאה דרשה זו, ועיין מש"כ באות הקודם. .
(מגילה י"ב ב') ויקצף המלך וגו'. אמאי דלקה ביה כולי האי, אמר רבא, שלחה ליה, בר אהוריירא דאבי אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי, וההוא גברא אשתטי בחמריה, מיד וחמתו בערה בו קגבר אהוריירא הוא שומר הסוסים, וכונה לבלשאצר שמפורש בו (דניאל ה') ששתה יין מול אלף שריו כמו כולם יחד, וכנתה אותו בשם אהוריירא לפי ערך משרתו אצל נבוכדנצנר זקנה, ולכאורה אינו מבואר עיקר השאלה אמאי דלקה ביה כולי האי, דהא מפורש בכתוב סבת הקצף, מפני שמאנה לבוא, וצ"ל דסמיך על סוף הפסוק וחמתו בערה בו דמשמע בו מבפנים שלא גילה כעסו, ופריך למה זה דלקה בו מבפנים בסתר לבו, ומשני ששלחה לו בר אהוריירא וכו', והיה בוש מלהגיד זאת, ולכן בערה חמתו בו מבפנים, ומדוייק לפי"ז סיום לשון הדרשה מיד וחמתו בערה בו, ולא סיים במה שפתח ויקצוף המלך. .
(מגילה י"ב ב') ויאמר המלך לחכמים וגו'. מאן חכמים – רבנן, יודעי העתים – שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים קדיתכן דמדייק דלשון תחלת הפסוק אינו מקביל לסופו דפתח בחכמים יודעי העתים וסיים כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין, והרי חכמת ידיעת העתים ענין אחר הוא כלל מחכמת ידיעת דת ודין, וגם אינו מבואר הלשון כל יודעי, מהו כל, ולכן דריש דבענין זה לא רצה לשאול את שרי פרס ומדי אולי מאיזו נטיה יטו הדין, ושאל לבני אומות אחרות, ויען כי התואר יודעי העתים מצינו בישראל דכתיב ומבני ישכר יודעי בינה לעתים, לכן דריש ששאל אצל חכמי ישראל, ורמז הפסוק שאל יפלא שפנה בזה אל חכמים אשר לא מבני אמונתו, יען כי כן דבר המלך – לפנות – אל כל יודעי דת ודין, כלומר, אל כל יודעי דת ודין, יהיה מאיזה עם ואמונה שיהיה, אם אך הוא יודע דת ודין, וכאן מצא לנכון לפנות אל חכמי ישראל. , אמר להו, דיינוה לי, אמרו, היכי נעביד, נימא ליה, קטלה, למחר פסק ליה חמרא ובעי לה מינן, נימא ליה, שבקה, קא מזלזלא במלכותא, אמרו לו, מיום שחרב ביהמ"ק וגלינו מארצנו נטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות, זיל לגבי עמון ומואב דיתבי על דוכתייהו כחמרא על דורדיא קהכיין על שמריו, ששוכן במנוחה, וסמיך בזה על הפסוק דירמיה מ"ח שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר, ורמזו לו בזה שמסבת מנוחתם יתנו לו עצה ודעה הוגנת. , מיד – והקרוב אליו כרשנא שתר וגו'.
(שם שם) כי כן דבר המלך. א"ר שמואל בר אימי, מדה טובה היתה באותו האיש שלא היה עושה דבר עד שנמלך, [הדא הוא דכתיב כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת] קובמ"ר לא נסמך מאמר זה על זה הפסוק, וכנראה לי למדו זה מפסוק זה, ולכן קבענו דרשה זו כאן והבאנוה במוסגר לדעת כי לא מלשון המדרש הוא כי אם תוספת משלנו. [מ"ר פסוק ג']. כרשנא שתר וגו'. א"ר לוי, כל פסוק זה על שם קרבנות נאמר קזנראה דמוסב על אותו הזמן שהפיל המן פור, והמלאכים עמדו להגן על ישראל לפני הקב"ה כמבואר באגדות וטענו כפי המבואר כאן, ולסימן ורמז סמכו חז"ל ענין זה על לשון זה הפסוק אע"פ שכתוב שלא במקום אותו הענין, כדרכם בקודש, ועיין מש"כ בתו"ת פ' בראשית בפסוק ויצו ה' אלהים על האדם, וצרף לכאן. , כרשנא – אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע, כלום הקריבו הם לפניך כרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל לפניך, שתר – כלום הקריבו לפניך שתי תורין, אדמתא – כלום בנו לפניך מזבח אדמה, תרשיש – כלום שמשו לפניך בבגדי כהונה, דכתיב בהו (פ' תצוה) תרשיש ושהם וישפה, מרס מרסנא – כלום מרסו לפניך בדם ובמנחות קחמיני עבודות בקדשים. , ממוכן – כלום הכינו שלחן לפניך קטיש לפרש הכונה דמוסב על שלחן הפנים [עם לחם הפנים] דגם לחם הפנים הוא קדשי מזבח כמו קרבן, וסידורו נקרא בתורה בשם מערכה דהיינו הכנה. ועיין במ"ר כאן שנוי נוסחאות באגדה זו. .
(מגילה י"ב ב') כדת מה לעשות. א"ר יצחק, לחזירתא כדת, ולאומה קדושה שלא כדת אלא באכזריות קיהכונה שמתמה על רשעות נפשו של אחשורוש, שלדון את ושתי שאל ליודעים איך לדונה כדת, ולאומה שלמה, לישראל, רצה לדון ע"פ בקשת המן מבלי חקור כלל אם הוא כדת או לא, וקרי לושתי חזירתא, כמו שהחזיר יש לו סימן טהרה ברגלו שמפריס פרסה, כך הראתה היא סימן טהרה ברגליה, כלומר סימן צניעות, שלא רצתה לילך בדבר המלך אחשורוש. .
(מ"ר) במלכה ושתי. על אחת כמה וכמה במלכה שאינה ושתי קיאר"ל שאינה מזרע המלוכה, והכונה לאסתר שבאה אל המלך מבלי קרואה, וכמו שאמרה ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת, ולולא חסדי ה' לתת את חנה לפניו, אז על אחת כו"כ שהיתה נענשה עוד יותר מושתי, והוא לא ידע עוד את עמה. .
(שם) ויאמר ממוכן. תני, ממוכן זה המן, ולמה נקרא שמו ממוכן – שמוכן לפורעניות קיבשעומד להיות תלוי, ויתכן דרומז להפסוק גם הנה העץ אשר הכין לו ודרשינן שם לו הכין, לעצמו, וע' לקמן ריש פרשה ב' בתרגום ראשון דלאחר שזכר המלך את ושתי וכו' קצף על שבעת שריו שייעצוהו להרגה והרג אותם, ולפי"ז צ"ל דלא ס"ל כדרשה שלפנינו דממוכן זה המן .
(מגילה י"ב ב') ויאמר ממוכן. אמר רב כהנא, מכאן שההדיוט קופץ בראש קיגשהרי הכתוב מנה אותו לבסוף אלמא קטן היה מכולם וקפץ לענות בראש. .
(שם שם) ויאמר ממוכן. מה ראה ממוכן לקפוץ בעצה תחלה, פליגי ג' אמוראים, חד אמר על שהיתה מסטרתו במנעלה על פניו, שאמר לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה קידכלומר לא רק את המלך בזתה (וזה היה עינה) כי אם גם את כל השרים וגם אותו בכלל, והלשון מסטרתו על פניו במנעלה אולי הוא ע"ד הפרזת הבזיון, וכן מצינו בב"ר פ' מ"ה טפחתו בקורדיקון [היינו מנעל] על פניו, ובאיכ"ר פ' רבתי עם טפח לי' על רישיה בסנדליה. , וחד אמר על שלא הזמינה את אשתו לסעודת הנשים, שאמר כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן קטודריש הלשון כי יצא דבר המלכה על כל הנשים, כי הלא הנשים שהיו שם אינן צריכות עוד לדבר המלכה ופקודתה, כי הלא ראו מה שראו, אלא בא לרמז שדבר המלכה יצא על כל הנשים אפילו לאלו שלא היו אז באותו מעמד, ודריש כי מפני שבלבו היה לו טינא עליה על שלא הזמינה את אשתו, לכן תפס הלשון מענין מחשבת לבו. , וחד אמר שהיתה לו בת והיה מבקש להשיאה למלכות, שאמר ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה קטזזה דריש יען כי אין מן הנמוס הוא אשר בעת שחוקרין ודנין דיני נפשות יחקרו בשדוכין, כי הלא שני ענינים הן, ובעת שטרודים בענין זה אין נאות לדבר בשדוכין, אלא מפני שמזמות לבו היו ע"ד בתו להשיאה למלכות, לא יכול להתאפק מבלי להביע תיכף את מזימותיו ברמז. .
(מ"ר) כי יצא דבר המלכה. [וכי לשלוחין היא צריכה] קיזיש לפרש הכינה שאמר לו, שמא תאמר, כי אם לא תוציא ושתי בכתב פקודה לכל הנשים להבזות בעליהן אז לא יתפרסם דבר זה, ולכן ימנע תוצאת פקידתה ודי בזה, אלא לא כן הוא, אלא גם ממילא ישמע ויתפרסם הדבר, כי כן דרך הנשים לשמוע ולהשמיע לזולתה כל דבר בע"פ, וזהו שאמר וכי לשלוחים היא צריכה לפרסים דבר זה. .
(שם) וכדי בזיון וקצף. רב ושמואל ור' חנינא, רב אמר, כדי הבזיון הזה לקציפה זאת, ושמואל אמר, כדי הקצף לבזיון זה קיחיש לפרש דלא פליגי, ושניהם באו להטעים לשון זה שהכונה שבא ממוכן להסביר לפני אחשורוש כמה גדול הבזיון שעשתה ושתי, ואל יקל זאת בעיניו, ונכון מאד שכל כך קצף עליה המלך, וכונתו היתה בזה שלא יתקרר קצפו עליה, ומפרש רב שאמר כדי הבזיון הזה לקצף כזה, כי אמנם גדול מאד הבזיון, ושמואל אמר שכיון בלשון זה כי אמנם כדאי מאד קצף גדול לבזיון כזה, והיינו ג"כ הכונה שהבזיון גדול מאד. , ור' חנינא אמר, כדאי הבזיון שביזה אביה את כלי ביהמ"ק לקצף שקצף עליה קיטמוסב על נבוכדנצר שחרב ביהמ"ק וביזה אותו, ומה שנענשה היא בעון אביה, י"ל ע"פ המבואר במ"ר בסמוך ריש פרשה ב' שהיא לא הניחה לאחשורוש לתת רשיון לבנות ביהמ"ק, שאמרה אבותי החריבו ואתה תבנה, לכן נפקד עליה עון זה, ולפי דרשה זאת צ"ל דהדברים וכדי בזיון וקצף דברי הכתוב הם ולא דברי ממוכן. .
(מ"ר) יצא דבר מלכות. אמר ליה, אדוני המלך, דבר אתה מוציא מפיך ואני מכניס את ראשה בדיסקוס קכדיסקוס הוא מין מכונה כזו כשמכניסין ראשו של אדם בתוכה הוא נחתך מעצמו, והיא מיתה קלה ויפה, ובה ממיתין השרים החייבין, ואמר לו, שאל יחוש שיתקוממו כנגדו קרוביה ומיודעיה להוציא גזירתו, אלא לו רק יצא דבר מלכות ומיד יוציא הוא דברו לאור. .
(שם) לרעותה הטובה ממנה. א"ר חנינא בריה דר' אבהו, כתיב (איוב ה') כי הוא יכאיב ויחבש, ימחץ וידיו תרפינה – בלשון שנטלה המלכות מזקנה שאמר לו שמואל (ש"א ט"ו) ונתנה לרעך הטוב ממך, בו בלשון חזרה לו המלוכה, הדא הוא דכתיב ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה קכאכי אסתר היתה ממשפחת שאול המלך כמבואר בפרשה הבאה. .
(שם) ונשמע פתגם המלך. ר' לוי אמר, פתגם גדול אנו עתידים לשמוע מזו שנכנסה למלכות, מהו – אבל גדול ליהודים, ור' יצחק אמר, פתגם גדול – שמחה וששון ליהודים קכבמדייקים מה שלא אמר וישמיע, אבל ונשמע – משמע שיהיה נשמע מאליו, ומפרשי דבא הכתוב לרמז דכל עיקר מאורע זו היה לתכלית שישמע פתגם גדול לישראל, וס"ל דונשמע פתגם אלמעלה קאי, על רעותה הטובה ממנה, היא אסתר, כלומר שבגללה ישמע פתגם גדול, ומר מפרש הפתגם הראשון אבל גדול ליהודים, דס"ל דזה היה עיקר הכונה מהקב"ה שיחזרו בתשובה על שחטאו בימי אחשורוש [לדעת חד מ"ד בגמרא שהשתחוו לצלם ולדעת חד מ"ד שנהנו מסעודת אחשורוש עיין מגילה י"ב א'] ומר מפרש הפתגם השני שמחה וששון ליהודים דזה היה תכלית הנס מכל המאורע. .
(שם) ונשמע פתגם המלך. א"ר יהודה ב"ר סימון, ונשמע פתגם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך היא, שאמר כי מחה אמחה את זכר עמלק קכגעיין מש"כ באות הקודם, וסוף פסוק זה זכר עמלק מתחת השמים, וזהו בכל מלכותו – מלכות שמים. .
(מ"ר) כי רבה היא. רב ושמואל, חד אמר, הדא מלכותא רבה להדין חטא, וחד אמר, הדין חטא רבה להדין מלכותא קכדר"ל חד אמר כי אע"פ שאפשר להתנצל כי החטא כשהוא לעצמו אינו גדול כל כך, אבל מכיון שהמלכות [המדינה] רבה וגדולה יגיע מזה היזק לאנשים הרבה, לכן ראויה להענש מטעם זה, וחד אמר, כי רבה היא – מוסב על החטא שהוא לעצמו גדול וראויה להענש עליה. .
(שם) וייטב הדבר וגו'. גזר להכניס ראשה בדיסקוס קכהכדבר ממוכן לעיל בפסוק יצא דבר מלכות (י"ט) וכפי הנדרש ושם, יעו"ש. .
(שם) כל איש שרר בביתו. אשר רבא, אלמלא אגרות הראשונות לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט קכור"ל אלמלא האגרות ראשונות שהוחזק שוטה לעיני העמים, כדמפרש, לא היה נשתייר משונאיהם של ישראל [לשון נקיה נקט] שריד ופליט שהיו ממהרין להרגם כדבר המלך באגרות האמצעיות ולא היו ממתינין ליום הנועד, אלא דלפי שחשבו אותו לשוטה והפכפך חשבו שאולי עוד יחזור בו. אמרי, מאי האי דשדר לן, להיות כל איש שורר בביתו, פשיטא, אפילו קרחה בביתיה פרדשכא להוי קכזקרחה הוא שפל אנשים כמש"כ התוס' בפ"ט דבכורות וכדכתיב (מ"ב ב') עלה קרח, וזוהי שטותו דמאי קמ"ל בפקודתו זאת. .
(מגילה י"ב ב')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך